מחשבות על צעד שני

הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להשיב אותנו לשפיות

מאת חני סלע – הרמוניה

הצעד השני בתוכנית 12 הצעדים מדבר על קיומו של כוח גדול מאתנו, שיכול להשיב אותנו לשפיות. אני חייבת להודות שעד לפני כשנה, ראיתי בצעד זה צעד טכני בלבד, שבא לידי ביטוי באמצעות פעולות מנוגדות לרצון שלי (בקשת עזרה, שיתוף, השתתפות בפגישות), שיובילו אותי לחזרה לשפיות בהמשך. לא הבנתי את הרבדים העמוקים שיש לצעד זה להציע לי, ובעיקר לא הסכמתי לראות שהוא מכוון לפצע ולקונפליקט הבסיסי ביותר שקיים בי: תלות מול עצמאות, הכמיהה לתחושת שייכות, מיזוג, ואיחוד לצד פחד תהומי ובלתי נסבל מהיכחדות, הפיכתי לבלתי נראית, והיבלעותי במערכת גדולה מידי. 

לודינג פון ברטלנפי, ביולוג אוסטרי, הגה את "תאוריית המערכות הכלליות". תאוריה זו מתארת כי למערכת כמכלול יש תכונות נפרדות מתכונות הפריטים, והיא יכולה להיות שווה יותר מהחלקים המרכיבים אותה. מבחינת ברטלנפי, הפרמטר העיקרי בניתוח מצב מערכת הינו גבולותיה. מערכת בעלת גבולות פתוחים מאופיינת בחילוף אנרגיה, מידע ומשאבים עם הסביבה, המאפשרים התפתחות, צמיחה, והסתגלות למצבים משתנים. מערכת בעלת גבולות סגורים הינה מערכת המאופיינת בחילוף אנרגיה פחות יעיל עם הסביבה, ובשל כך היא בעלת יכולת פחותה לשנות התנהגות. מערכת, על פי ברטלנפי, תמיד תשאף לאיזון. בזמן כניסת לחץ או שינוי תפקיד אצל הפרט, גבולות המערכת הן שיקבעו את האסטרטגיה להשגת האיזון. במערכת בעלת גבולות פתוחים יתרחשו שינויים פנימיים שיובילו להסתגלות ולאיזון מחודש; במערכת בעלת גבולות סגורים, המשאבים יוקדשו להחזרת המצב לקדמותו, בשל העובדה כי סיכויי המערכת לשינוי פחותים ולכן מצב של לחץ או שינוי תפקידים מעמיד בסכנה את תפקוד הפרטים במערכת ואת המערכת כמכלול.

לדעתי, אי-השפיות שצעד שתיים חותר אליה היא אי-שפיות של חיים במערכת סגורה: הניסיון לשמר רסיסי עצמי באמצעות ניתוק מהסביבה, מהזרימה, מהשינוי המתמיד, ומהאינטראקציה שעלולה לערער את התפיסות הקיימות (ריכוז עצמי). בחיים בתוך מערכת סגורה השינוי איננו בר השגה: המצב, הרגשות והתכונות הם סופיים, ולכן כל קשר עם העולם כואב, כל התבוננות במראָה שורטת ופוצעת עד אין קץ. הדבר היחיד שקבוע בטבע, טען אנכסימנדרוס, הוא התנועה וההשתנות. כשחושבים על טענה זו לעומק, ניתן להבין מדוע אי-שפיות היא ההגדרה המתאימה: מערכת בעלת גבולות סגורים מגייסת את כל משאביה בשביל להתנגד לחוקיות זו, וסופה שתיכשל.

בהמשך שיחתם של אטוריו והננס (מתוך הספר "הסיפור שאינו נגמר"), מספר הננס לאטוריו אודות השער השני: שער המראָה הקסומה. שער זה, מסביר הננס, פתוח וסגור בעת ובעונה אחת. בקצרה, מדובר על מראָה גדולה, כשהעומד מולה רואה בה את עצמו- אבל לא כמו במראָה רגילה, כמובן. היא לא משקפת את המראֶה החיצוני, אלא את המהות הפנימית האמיתית, כפי שהיא במציאות. מי שרוצה לעבור בשער זה, חייב להיכנס פנימה לתוך עצמו. כאשר מבחין הננס כי אטוריו מגיב לתיאור זה בשאננות, הוא ממשיך לתאר כי פגש מבקרים שחשבו כי הם מושלמים למדי, אך נמלטו בצרחות מהמפלצת שגיחכה אליהם מהמראָה; בעוד אחרים, ראו ככל הנראה דברים נוראיים עוד יותר, אבל היה להם האומץ לעבור שם למרות הכול. היו מעטים שנבהלו פחות, אבל כולם היו חייבים להתגבר על קושי גדול מאד. בהמשך, כמענה לשאלתו של אטוריו אודות האפשרות לעקוף מראה זו מבחוץ, הננס עונה לו בחיוב, אך מוסיף כי כאשר עוקפים את המראָה ולא עוברים דרכה, אין דבר מאחוריה. השער השלישי, ממשיך הננס להבהיר, נמצא שם רק אחרי שעוברים את השער השני.

בקצרה, אני חושבת שהשער השני חותר, במקביל להיכרותנו עם המהות הפנימית, להכרח במשוב חיצוני, מבט מהצד וקשר עם העולם החיצון. המראָה הינה חיצונית לאטוריו, ועם זאת היא משקפת לו את פנימיותו, מנקודת מבט שאין ביכולתו לראות כל עוד הוא נשאר בגבולות עצמו בלבד. העיקרון הרוחני עליו מבוסס צעד שתיים הינו עיקרון הפתיחות: פתיחת גבולות המערכת. אין מדובר על פריצת גבולות המערכת, לגבולות המערכת יש ערך עצום, ואין שום סיבה לחשוף את המערכת לכל פגעי הסביבה; עם זאת, הפתיחות לאינטראקציה הינה הכרחית לחזרה לשפיות, בלעדיה, השער השלישי לא נחשף. אני חושבת ששורשי היכולת לעבור דרך שער המראָה, דרך צעד שתיים, טמונים בעובדה שבצעד אחד התמסרנו לשיגעון מבלי להשתגע, עברנו התמוטטות מבלי להתמוטט. כעת, יש בנו די אמון, אמונה, כי ההשתקפות במראָה אינה בהכרח סופית כפי שאנו חווים אותה, אלא היא ייצוג של נקודת ייחוס חדשה שאינה מוכרת ואינה ידועה, הטומנת בחובה המשכיות של גדילה והתחדשות. 

הפילוסופיה של הקהילה הטיפולית מתארת את המעבר ממערכת סגורה לפתוחה:

"אנחנו כאן כי אין כל דרך לברוח מעצמינו

אנחנו בורחים מעצמינו

עד שנפגוש בליבם ובמבטם של אחרים

כול עוד סודותינו לא יחשפו לא נרגיש ביטחון

עד שנפסיק לפחד מעצמינו לא נוכל להכיר אחרים.

איפה נמצא מראה כזאת שתשקף את עצמינו כפי שאנו

כאן נשתקף כבני אדם שותפים שווים בחברה ככולם

כאן נעזוב את הבדידות והמוות

כאן תצמח בתוכנו דרך חיים"

כמו תכנית 12 הצעדים, פילוסופיה זו נכתבה בלשון יחיד רבים. גם היא מתארת את הצורך להיות חלק פעיל בתהליך שלא ניתן לעשותו לבד, אלא דרך אינטראקציה.

הצעד השני, בעדינות אין קץ, משקף לנו איך מקצב הנשימה שבעבר עזר לנו לשרוד, הפך למקצב חולה וחיוור, שמשאיר אותנו מחוסרי חמצן. זאת הנשימה הקצרה מידי, הנשיפה השקטה, זה "האיזון" שכבר מזמן מתחת לקו האפס, הלסת התפוסה וחריקת השיניים. אלו רגעי המיזוג הקיצוני בו אנחנו פוגשים אדם אחר, ושוכחים את עצמינו; לעומת רגעים בהם אנחנו לא מפסיקים להנכיח את הנבדלות וחוסר השייכות שאנו חשים. אולי השיקוף הכי חשוב שאנו מקבלים תוך הליכה בצעד זה, הוא שאכן אנו חלק זעיר ממערכת עצומת ממדים, שבלתי אפשרי לתפוס את גודלה, וקיימת טרם נולדנו ותישאר לאחר לכתנו. אבל אולי עכשיו, בנוסף לחרדה, מתעוררת תקווה גדולה. השלם, אכן יכול להיות גדול מסך חלקיו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. 

אני חושבת שבמובן הפשוט, הצעד השני מאפשר לנו להפוך את הסופי, לאין סופי. להכיר בכך שנקודת המבט שלנו היא אחת מבין רבות, ונקודת הייחוס משתנה בהתאם לצמיחה. צעד זה הוא הרגע שהמשפט "אני לא יודע כלום" הופך מאמירה המזעזעת את כל אמות הסיפין, למנגינה שקטה ומקבלת, שממשיכה ומאיצה למנגינה עליזה ומשוחררת, שהופכת לריקוד המרחיב את הלב, ומאפשרת לנו להמשיך לפתוח את גבולותינו בסקרנות למשאבים, ידע ואינטראקציות נוספות.