בזמן המלחמה הארורה שפוקדת אותנו, לבשורה הזו לא ציפינו. "בצער רב מאד אני נאלץ להודיע שולרי היקרה שלנו עלתה לשמים" – ככה הודיע לנו אליהו, מנהל הרמוניה, אתמול אחה"צ. עבורי זו הייתה הפתעה גמורה. כבוגר הרמוניה שכבר לא מעודכן באירועים השוטפים, לא הייתי מודע למצבך הבריאותי שהדרדר בכזאת מהירות. עלית לשמים. את, ולרי שהייתה הראשונה לחבק אותי, לשמוע מי אני ולהגיד לי שאני לא צריך להיות כזה גיבור גדול ושאני כבר לא לבד. עבורנו המטופלים היית אימא שלנו. הלביאה שאמרה את הדבר הנכון, החכם ולעיתים גם הכואב לשמוע – אך ורק מתוך אהבה לאותו אדם שעמד מולה. הבוקר נפגשנו מטופלים ותיקים וחדשים כאחד כדי לדבר על התחושות והרגשות שלנו, אבל לא הצלחנו לפתוח את הפה מבלי להזכיר אותך בכל משפט שני. "ולרי הייתה קשוחה", "ולרי אמרה שהיא לא מוותרת לי" "ולרי דאגה להסתכל שאני עושה את מה שצריך" "ולרי התעקשה". כזאת היית, אישה חזקה ואימא שלנו, שיודעת מה טוב לנו בעיקר כשאנחנו לא ידענו. הבוקר סיפרתי לחברים שכשיום ההולדת של האחיינית שלי התקרב ולא מצאתי את בובת ה-POP של אלזה, את ראית את המצוקה השטותית שלי ועברת בין כמה וכמה חנויות בנתניה כדי למצוא בשבילי את אותה הבובה, רק כי ראית כמה זה חשוב לי. "אתה אלוף!!" "את פאקינג אלופה!!" אמרת לנו שוב ושוב ושוב בקול הייחודי שלך, אותו קול ששמעתי אתמול בהקלטות ששלחת לי, גם חודשים אחרי שעזבתי. ועכשיו את עזבת, השארת אותנו עם המון זיכרונות טובים, עם החיבוק האימהי שלך, ההתעקשות שלך על כולם והאהבה האינסופית שלך.
אנחנו אוהבים אותך מאוד ולרי ולכבוד הוא לנו שזכינו בך.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.