מחשבות על צעד שלוש

החלטנו למסור את חיינו ואת רצונותינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו

מאת: חני סלע – הרמוניה

כבר הרבה זמן אני מתמהמהת מלכתוב על הצעד השלישי, ומתוך כך לא כותבת בכלל. באחת מהשיחות שקיימתי על צעד זה, מצאתי את עצמי ספק מסבירה ספק מתריסה "הצעד הזה גדול מידי, הוא גרנדיוזי, יומרני ולא מובן. אם כבר, הצעד הזה אמור להיות הצעד האחרון, בטח לא צעד ראשוני ברשימה". באותו רגע נזכרתי בחוסר החיבור ובאי-ההבנה בקוראי בספר "הסיפור שאינו נגמר" אודות השער השלישי. הוא כל כך דמה לצעד השלישי בתוכנית 12 הצעדים, והתחושות שהתעוררו בי היו בהתאמה: תמיהה, חוסר הבנה, ורצון לעקוף, לעבור הלאה. 

בקצרה מתוך הספר, השער השלישי עשוי מסליניום של פאנטסיה המגיב לרצון שלנו בלבד, ודווקא הרצון שלנו הוא שהופך אותו לנוקשה כל כך. ככל שהרצון שלנו להיכנס בשער חזק יותר כך הדלת נסגרת בעוצמה רבה יותר. אבל, אם מישהו נחוש בדעתו לזנוח כל כוונה ולא לרצות שום דבר-הדלת נפתחת לגמרי בעצמה. שאטוריו הגיע לשער המדובר, הזיכרון שלו הפסיק להתקיים. הוא לא זכר לשם מה הוא שם, הוא לא זכר את החיפוש הגדול, או אפילו את שמו. הוא דמה לילד שזה עתה נולד. הוא הרגיש קל ועליז מאד וצחק בלי סיבה, אך ורק מתוך עונג. הוא בחן את השער, ואת החומרים ממנו עשוי, ראה את הנצנוץ הנחושתי אך די מהר איבד בו עניין. בשלב מסויים חזר אל הדלת, מתוך רצון להרגיש שוב את החומר ממנו עשויה. הוא ליטף אותה מעט, הציץ ימינה ושמאלה, ובשלב מסוים הדלת נפתחה.

כשקראתי את הקטע הזה התעוררה בי סלידה עמוקה. אטוריו, הפך בעייני לתינוק, ילדותי. אילולא הכרתי את תוכנית 12 הצעדים, בטח הייתי מדלגת על הקטע ולא מייחסת לו חשיבות רבה, אבל הדמיון… לא יכולתי להתעלם, ולא באמת הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ועל מהותו, הרבה אחרי שסיימתי את הספר.  

וויניקוט, טבע את המושג ה'מרחב הפוטנציאלי', בהתייחסו לאזור הביניים של חוויה, שנמצא בין המציאות הנפשית הפנימית, לבין המציאות הממשית; בין פנטזיה למציאות. מקורו של מרחב זה ביחסי-אם תינוק שבהדרגה הופכים לשתי ישויות: אם ותינוק. בראשית חיי התינוק, הוא חווה אחדות אומניפוטנטית עם האם. לאורך ההתפתחות, ובתנאי שהייתה 'אם טובה דיה', הוא מוותר בהדרגה על אשליה זו ומכיר באם כאובייקט חיצוני שמתקיים מחוצה לו. בתהליך זה, ובתוך החלל והחרדה הנוצרים מהתפקחות האשליה, התינוק יוצר לעצמו 'אובייקט מעבר'- שמיכה, דובון וכדומה, עליו הוא שם את תפקודי אימו והוא זמין לו בכל עת שחפץ, ובכל זמן שצריך השגחה ומרגוע. האובייקט אמנם נמצא מחוץ לתינוק אך הוא גם נמצא בתוך התינוק, כי התינוק הוא זה הנותן לו את המשמעות. האובייקט מתאפשר לתינוק לשהות בתוך מרחב מעברי, המרחב הפוטנציאלי, מבלי לחוש חרדה. ללא מרחב זה, העולם הפנימי מתמוטט אל המציאות. פנטזיות הופכות עובדות, והמרחק וההבחנה בין הסמל למסומל אובדים. קריסה אל קוטב המציאות קוטעת את חיי הפנטזיה, דבר לא מתקיים מלבד עובדות קונקרטיות ומאורעות. לדברים אין משמעות וחלומות נחווים כתוצרים מוזרים וחסרי משמעות. הגישה ליצירתיות של המרחב הפוטנציאלי נחסמת.

וויניקוט אינו משאיר תאוריה זו בעולם הילדים בלבד. לתפיסתו מרחב זה, הכולל אובייקטים מפותחים וסימבולים יותר, מלווים את האדם גם בבגרותו ומצביעים על בריאות נפשית. כך למשל את היכולות לחוות חווית תרבות (יכולת להנות מהצגה או סרט מבלי לחשוב ללא הרף על כך שהמחזה בדיוני, או לחלופין להישאב אליו ולהתייחס אליו כמציאותי לחלוטין), יצירה, אומנות ואמונה מייחס וויניקוט לקיומו של מרחב פוטנציאלי אצל המבוגר. במסגרת מרחב זה "השאלה מה בא מבחוץ ומה בא מבפנים מושהית, ופנים וחוץ נוגעים זה בזה בתנועת ריקוד המאפשרת לאדם לגלות משהו חדש ולהיות מופתע גם על ידי עצמו".

תוכנית 12 הצעדים הינה תוכנית 'רוחנית ולא דתית'-  אלוהים הוא כפי הבנתי, מלבד ההכרח שיהיה זה אלוהים 'אוהב, מבין ומתחשב'. מעבר לכך, בצעד השלישי, אין תיאור מיוחד לאופן בו מסירת הרצונות מתבצעת. האבסורדיות בצעד הזה בולטת, ואני מרגישה שהאבסורדיות הזאת מאד דומה לאבסורדיות לכאורה של מרחב הביניים, בו פנים וחוץ נפגשים ומתקיימים במתח הכרחי וכך נוצר דבר שלישי, ייחודי, אלוהים כפי הבנתי.

אולי לאחר עבודת הצעד הראשון והשני, לאחר שנוצר בסיס טוב דיו של ביטחון, ניתן להתחיל בתהליך פרידה מהאשליה האומניפוטנטית עם אחדות האל. אולי הסלידה שהרגשתי מכך שאטוריו הפך לילדותי נבעה מכך ישירות; התנהגותו סתרה את הצורך בשליטה, את השתוקקות והרצון העז לאמת אחת מוחלטת, להתמזגות טוטאלית. היא הייתה כל כך שונה מהגוף המכווץ, הדרוך, שונה מהעמדה שמנוגדת לרצון המתמיד שלי להיות מוסרית, מאופקת, רגועה ושלווה. אולי כשיש בסיס בטוח, כשיש תחושת השגחה, יש ברכיים להניח בם את הראש, מבלי לנסות להשתנות, מבלי לנסות להילחם, אפשר להפסיק לרצות ולהתחיל לחקור, להרים את הראש, להתרחק ולהתקרב, ושוב להתרחק מהדלת. אולי במצב הזה הספונטניות מפציעה, ואפשר לאהוב, ולשנוא, לכעוס ולשמוח, לצחוק וליצור, אפשר להרגיש. בעייני המסירה, היא היכולת להתמסר למה שקורה בהווה מתוך תחושת אמון והשגחה. מישהו מסתכל בשעון עבורי, יש מנהל והוא אחרי לכך שהשינוי קורה, מעצמו, כחלק מחוקיות הטבע. הדלת תיפתח.

אולי לפני שמדברים על אלוהים ואמונה, חשוב לעשות הבחנה בין אמונה, הנועדה להגן ולהסוות חרדה משתקת ותחושת חוסר ביטחון, לבין אמונה שמתקיימות במסגרת המרחב הפוטנציאלי שבה החרדה היא במידה כזו שבכוחה להניע ליצירה. הצעד השלישי, בו מוזכר אלוהים לראשונה בתוכנית, מגיע לאחר עבודת הצעד הראשון והשני, ולא בכדי. לפעמים אמונה משמשת הגנה מפני חוסר-אונים (צעד 1), מפני התנפצות אשליית האחדות עם האם, עם האל. אני חושבת שבשביל לפתח אמונה במסגרת המרחב הפוטנציאלי, שבשביל חלקינו הוא כל כך זר ומנוכר, קיים הכרח להחזיר תחילה את תחושת האמון והביטחון- להם הצעד הראשון והשני מכוונים. כשיש אמון, כשיש השגחה, אפשר לשחק. כשיש ביטחון אפשר לנוע במרחבים מבלי להיאחז בהם.

בשבילי הצעד הזה מכיל בתוכו וויתור כואב שאני מוצאת קושי לנסח אותו במילים; וויתור על האמת המוכחת והאחת שרלוונטית לכולם. אך בסופו של עניין אני חושבת שהשאלה הזו רלוונטית, כשלעצמה במרחבים אחרים, או שלא, אך בפעולות שנעשות בתוך המרחב הפוטנציאלי, בתוך צעד 3, היא וודאי אינה רלוונטיות. אולי מתוך המרחב הפוטנציאלי אפשר לתור אחריה מבלי שתהייה רודפנית ומעכבת.

"עבד אדני הוא לבדו חופשי" כתב יהודה הלוי. משהו תמיד ינהל אותנו, ההחלטה, שהיא חלק אינטגרלי מצעד שלוש, מכוונת אותנו לוותר על אשליית ה"חופש" ולהסמיך משהו, מישהו, מעל עצמינו. ההגדרה של 'אלוהים' בשבילי כיום מכילה בתוכה את הדברים שגורמים לי להרגיש שאני תחת השגחה. לפעמים אני מרגישה שאין באמת ההבדל בין לכתוב בבוקר, להתפלל, להניח תפילין, ללכת לטיפול, או לקבל על עצמי גבולות חיצוניים או גבולות פנימיים, כל עוד אלו מאפשרים לי תחושת ביטחון השגחה.