גמילה מזהות בדויה — התמכרות, עצמי כוזב וחירות מדומה

אני מכיר אסיר שאשמתו שנויה במחלוקת. גופו כלוא, אבל רוחו חופשית. ואני מכיר גם אדם חופשי לגמרי, שנע כרצונו מנקודה לנקודה במרחב, ובכל זאת נפשו כלואה עמוק בתוך תדמית כוזבת שבנה לעצמו. השורות האלה נכתבו מתוך התבוננות, לא מתוך תיאוריה. הן מנסות לגעת במשהו שקשה למדוד אבל קל מאוד לחיות: ההרגשה שאנחנו סגורים בתוך דמות שאיננו, ושהחומר או ההתנהגות הממכרת הם המפתח היחיד שמשחרר אותנו ממנה, ולו לרגע.

כלא בלי סורגים: הזהות הכוזבת

תאווה, ריכוז עצמי, טינה ופחד. אלה אבני הבניין של מערכת הכליאה שאדם בונה לעצמו כשהוא חוטא לעצמו, ומשלח את רוחו אל מאחורי סורג ובריח פנימי. אין כאן שוטר ואין כאן שופט. הסוהר והאסיר הם אותו אדם. וזה בדיוק מה שהופך את הכלא הזה לחזק כל כך: אי אפשר לברוח ממנו על ידי מעבר מקום, כי הוא נע איתנו לכל מקום.

הרגש שכולא את הרוח מקורו בשבר שלא נחווה עד הסוף. הוא נובע מפגיעות מוקדמות ומתמשכות, אלה שהתרחשו עוד לפני שהתגבשה אישיות חזקה מספיק כדי להכיל אותן. ילד שנפגע לפני שהיו לו הכלים להבין את הפגיעה, לא מעכל אותה. הוא עוקף אותה. ומה שנשאר במקום העיכול הוא צלקת שממשיכה לנהל אותו הרבה אחרי שהאירוע עצמו נשכח.

הפסל שאנחנו כלואים בתוכו

מנגנוני ההגנה שנועדו לשמור על הילד חסר האונים לא נעלמים כשמתבגרים. הם מתקשים. מה שהיה פעם מקלט זמני הופך לפסל שאנחנו לכודים בתוכו. אני מדבר על הדחקה, על הכחשה, על פיצול, על הימנעות. כל אחד מהם היגיוני בפני עצמו, וכולם יחד בונים שריון שהתרגלנו אליו עד כדי כך שאנחנו מזהים אותו כזהות שלנו. "זה פשוט אני", אנחנו אומרים, ולא שמים לב שאנחנו מתארים כלוב.

הבעיה מחריפה משום שהפרדיגמה הזו נבנתה בילדות, הרבה לפני שידענו להטיל ספק או לדרוש הוכחה. אימצנו אמונות עיוורות על עצמנו ועל העולם בגיל שבו לא הייתה לנו יכולת לבחון אותן. הן פשוט הפכו לרקע, לאוויר שאנחנו נושמים. ומי שנושם אוויר מסוים כל חייו, מתקשה אפילו לדמיין שיש אוויר אחר.

החופש המדומה שההתמכרות מבטיחה

ועכשיו מגיע החלק שקשה להסביר למי שלא חי אותו. נפשו של האסיר הכלוא בתדמית כוזבת כמהה לחופש. חופש להיות "גם וגם" ולא רק דבר אחד קבוע. חופש לנוע בין אפשרויות בלי לבחור עמדה נוקשה. חופש לבטא את עצמו בלי לפחד מהשפלה, ובלי לחוש כל הזמן את המבט השיפוטי של אחרים שמחזיר לו את הדימוי הישן.

ההתמכרות, בהתחלה, מעניקה בדיוק את הטעימה הזו. היא נותנת רגע של חנינה מהתחושה שאני נעול וסופי. פתאום אפשר להיות גמיש, רך, חי. וכאן טמונה המלכודת: כשהחומר הופך למקור היחיד של תחושת החופש, הוויתור עליו נחווה לא כוויתור על סם, אלא כוויתור על החירות עצמה. זו הסיבה שהמאבק "פשוט תפסיק" נכשל כמעט תמיד. מבקשים מהאדם להחזיר את עצמו לכלא, ולקרוא לזה החלמה. אין פלא שהוא מסרב.

חירות אמיתית מתחילה בקשר

אז מהי שפיות במובן הזה? היא ההכרה שהשחרור מהעצמי הכוזב לא יגיע מבפנים לבד. אדם תמיד נשען על משהו, תמיד מנוהל על ידי כוח כלשהו. השאלה היחידה היא איזה. האם נבחר שהכסף ינהל אותנו? המעמד? הגוף? הרגש הרגעי? הסם? "עבד אדני הוא לבדו חופשי", כתב יהודה הלוי, ובפרדוקס הזה טמון עומק אמיתי: דווקא המחויבות למשהו גדול ומיטיב היא מה שמשחרר אותנו מעבדות למשהו קטן והרסני.

בעבודה הטיפולית אנחנו לא מנסים לנפץ את הפסל בפטיש. זה רק מבהיל את האדם ומחזק את השריון. אנחנו עובדים לאט, דרך קשר בטוח, כדי שהאדם יוכל להניח את המסכה בלי להרגיש שהוא נעלם. חוויה מתקנת של להיראות ולהתקבל כמות שאתה, בלי עונש ובלי בושה, היא מה שמאפשר בהדרגה לצאת מהכלא הפנימי. זו ליבת הטיפול בהתמכרויות כפי שאנחנו מבינים אותו.

איך אנחנו מלווים את התהליך במכון הרמוניה

ההתמודדות עם זהות כוזבת אינה עבודה שעושים לבד, ובוודאי לא בכוח רצון. במכון הרמוניה אנחנו יוצרים מרחב דיסקרטי ומכבד שבו אפשר להתחיל להתפרק מהשריון בבטחה. הליווי משלב טיפול פרטני שנוגע בפצע המקורי בקצב הנכון, מעטפת רגשית ופסיכיאטרית, ועבודה על הקשרים הקרובים דרך טיפול פרטני, זוגי ומשפחתי. לעיתים, מתחת להתמכרות, מסתתר גם קושי נפשי נוסף שדורש התייחסות משלו, מה שאנחנו קוראים לו תחלואה כפולה.

הכול נעשה במודל פתוח, בלי אשפוז, כדי שהמתמודד ילמד לחיות מחוץ לפסל בתוך החיים האמיתיים ולא במנותק מהם. אנחנו לא מבטיחים תוצאה, אבל מתחייבים ללוות בסבלנות אל אותו מקום שבו אפשר, סוף-סוף, פשוט להיות. אם הדברים האלה מהדהדים משהו אצלכם או אצל אדם קרוב, אתם מוזמנים לפנות אלינו לשיחה חסויה.

שאלות ותשובות

✍️ נכתב ונבדק ע"י

אליהו אלבז, מייסד ומנהל מכון הרמוניה
הצוות הרב-מקצועי של המכון מלווה מתמודדים ומשפחות בדרך להחלמה. עודכן יולי 2026.