איך הייתי ילד מפוחד – דור

תמיד אני נזכר

איך הייתי ילד קטן

ילד מפוחד

נאהב

עם עולם משלו

ומחשבות רק שלו

עולם אישי

מוקף באנשים

יקום שנועד רק לי

מחשבה שכוחות על ביכולתי

חשבתי שאני משפיע על הכל בכל נשימה וכל תנועה

חייתי באובססיה וכפייתיות ולא ראיתי דרך יציאה

פחדתי מאנשים

פחדתי מאלהים

הייתי תמיד עם חברים

הערצתי את ההורים

כיוונתי לשלמות

ככה ראיתי את העולם

לא הבנתי שאין מושלם בקיים

לא ראיתי סביבי ולא הייתה לי חמלה

אמפתיה הייתה זרה לי גם לא לעצמי

לא הייתה ברירה אלה לחכות למה שהחיים יזמנו איתם

חייתי בבועה

אולי אפילו בהכחשה

אולי חייתי למראית עין ובשביל להראות מושלם על ידי החברה

צברתי כעסים

אגרתי חרדות

הכרתי לראשונה כישלונות

לא ידעתי להתמודד איתם

הבאתי צרות על הוריי ומבחינתי העולם נחרב

הבועה התנפצה

והנפש שלי קרסה מהמקום שבו ריחפה

גדלתי

נפגעתי על ידי בני גילי

יצרתי מעגל חברים חדש

המשכתי לנסות לתקן כביכול את הכישלונות שלי שהיו חרוטים בעמקי נשמתי כאות כלון

שיחקתי כדורגל

הבעתי את תשוקתי בתנועה וביכולתי הקסומה להבין איך הכדור יגיע למטרתו ומה יקרה לו בדרך לשם

הנפש נפגעה גם שם על ידי הסובבים אותי

נכשלתי שוב

אכזבתי את אבא

הכרתי את הבריחה האולטימטיבית

פורקן שהתיישב עליי כמו כפפה ליד

אלכוהול, מסיבות, אלימות

איבוד חושים, בריחה מהמציאות, השתלבות בחברה, בטחון עצמי והרס עצמי

ניצלתי

מצאתי את אלהים

הייתי קיים רק ברגעים האלה של השיכרון

הבין לבין היה מיותר

זמן שרק צריך לעבור

אין לו עוד משמעות

עברו עוד כמה שנים

וחוויתי התנסות ששינתה לי את החיים

פעם ראשונה שבאמת התנסיתי בסמים

חוויתי רגעים שאין לתארם במילים אז לא אתאר

היה טוב

היה קוסמי

לא הצלחתי לחזור לאיזון והמשכתי להתנסות

זה היה גדול עליי

כמות סמים פסיכדליים מוגזמת

שיבשה את המנגנונים שלי

שיבשה את הנפש הרגישה שלי

העירה חרדה, אובססיה וכפייתיות שהרדמתי כמה שנים בעזרת שתיה

חוויתי את הגיהנום בהכרה מלאה

שנים לקח לי להתאושש

עד עכשיו אני בהתאוששות

זאת האמת

הזמן עשה את שלו

אבל הצלקת קיימת ומאדימה ברגעים של חשיכה

השימוש החמיר

בפעמים הראשונות שהשתמשתי אחרי אותו מקרה רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל להמשיך לברוח מהמציאות מבלי להידפק

בהתחלה זה היה קשה

הרגשתי עשרות פעמים שאני על הקצה

רגע לפני שדעתי הולכת להטרף עליי

רגע לפני קריסה של העצמי שלי

המוח והגוף התרגלו ודבקתי בסמים שנותנים לי מכה בלי הרבה ניגונים על המוח

התקשיתי לחיות במצב של ירידה או ללא השפעת חומרים

החלטתי והמציאות הביאה אותי להחלטה של שימוש יומיומי, כל היום

הגבולות שלא הציבו לי שהייתי ילד נתנו אותותם באותה תקופה

גבולות לא היו לי

גם לא איפוק

כאן ועכשיו

מהר

הרבה

חייתי בין השפיות לשיגעון

לפעמים אהבתי את זה

לפעמים הייתי בז ליום שבו נולדתי

אני לא מכור

רק צריך עזרה זמנית, חשבתי לעצמי

עזרה זמנית קיבלתי

המשפחה והחברים יעשו הכל בשבילי

אני אדם אהוב

הפסקתי להשתמש

אך המחלה המשיכה להחמיר וחיכתה בסבלנות ליום התפרצותה מחדש

התפרצות הר געש קטנה ממה שעתיד לבוא

חזרתי לשימוש

אובססיבי פי שלוש

חזק פי ארבע

מסוכן פי חמש

בודד פי אלף

שימו לב לתמונה הבאה שאני מנסה להמחיש לכם:

אני נשוי בזוגיות ארוכה, מוקף בחברים, פותח עסק של נדלן ביוון, נחמד הליכות, אהוב, סיפור הצלחה.

בימים בורח לתחנה מרכזית לקנות סמים

בלילות מתגנב מהמיטה והבית ובורח לעולם השקרים בשביל עכו עם עלובי החיים

חייתי בהכחשה מלאה

הדרדרתי מבחינה נפשית ורוחנית עד כדי כך שבכיתי בסתר והקלטתי את עצמי ברגעי שגעון כדי לשמור על טיפת שפיות.

שנתיים – שלוש של התאבדות רוחנית פיזית ונפשית

אלהים היה איתי. חיכה שאגיע לראשונה לסוף של ההתחלה, לנקודה שהמוות הרוחני ממוטט את המציאות, לנקודה שבה אין יכולת להשתמש, אין אופציה לא להשתמש.

המסע נמשך

הסיפור התחיל

מרכז גמילה ראשון מיני רבים

קריז שקשה לתאר, המוח הדחיק את רובו

טראומה אמיתית

במיטה שבוע מתפתל מכאבים

מתעורר למציאות של רעידות וריקנות

פחד ובהלה

איך אפשר לחיות ככה ?

חייב להשתמש

אין לי את הכלים להתמודד

קפצתי מהגג בניסיון כושל לברוח

אלהים שבר לי את הקרסול בנפילה

תחתית משמעותית בחיי

סבל טהור אולי

כאב פיזי נפשי ורוחני לא הגיוני

כמה ימים ככה

מסיים את מרכז הגמילה אחרי 3 חודשים ולא מבין באמת שאני חולה. חולה במחלת ההתמכרות.

לא הבנתי שאני צריך לשים את ההחלמה שלי לפני הכל

לא הבנתי שאני במלחמה מול המוח שלי, מול עצמי כוזב שהתעצם שנים, לא הבנתי שכאב הגדילה נחוץ.

נכנסתי למה שהפסיכיאטר הגדיר " דכאון חמור".

חזרתי להשתמש ושוב נגמלתי,

חזרתי להשתמש שוב ושוב וכל נפילה הרחיקה אותי וקירבה אותי בו זמנית לעצמי. בדיעבד אני יודע זאת היום.

אלהים הכניס אומץ באשתי דאז והיא התגרשה ממני,

היא אישה רגישה וטובה

היחסים שלנו לא היו בריאים, לא אהבתי את עצמי

לא אהבתי אותה

לה היה נוח הזוגיות שלנו

סבלה בשקט

ברחה למקומות שלה ולא שהתה הרבה בכאב המשותף של שנינו

מאמין שהיא כיום בתיקון

אני מאחל לה את זה

כמו שאלהים נתן לי הזדמנות גם היא ילדה של אלהים וגם לה ניתנה הזמדנות.

כאב לי להכיל את הפרידה ולמרות שכבר באמת לא יכלתי להשתמש ולא רציתי, חזרתי שוב ושוב. למוכר ולידוע.

הגעתי לשפל שבחיים לא חשבתי שאגיע.

אלהים הביא אותי לנקודות אל חזור רבות ונתן לי הרבה הזדמנויות להושיט יד חזרה ליד שהוא שלח לי אבל לי לקח זמן.

לקח לי זמן להבין כמה אני חולה.

המחלה מתעטעת כל כך שגם אחרי שכבר מזמן אמרתי " אני דור ואני מכור", עדיין לא באמת הבנתי אז את עוצמת המחלה ומהי באמת החלמה.

קשה להשתמש שיש מודעות מסויימת להחלמה.

הסבל גדל. הכאב אינתני. טוב שכך.

התחלתי להבין בעזרת מכורים אחרים שיצאו מהגיהנום שזה אפשרי, אלהים איפשר לי לגייס כוחות אשר היו טמונים בי תוך רצון עז להחלים על מנת לשמור בסך הכל על יום נקי אחד.

הבנתי שאני לא ימות מסבל ולכן אפשר לשהות בו. הרבה זמן. משימה קשה.משימה אלהית.

הבנתי שהמוח שלי כרגע הוא האוייב מספר אחת שלי וכל מה שהוא מצווה עליי לעשות הפוך.

הבנתי שויתורים הכרחיים להמשך גדילה ועשיית שינוי אמיתי.

הבנתי שהבעיה המרכזית שלי היא ריכוז עצמי מעוד היותי ילד לא אמפתי, אנכי ומפונק שהייתי והפתרון היחיד לריכוז זה היא רוח, רוח שניתנת לי באמצעות אומץ להיות כנה, פתוח ונכון לעשייה לטובת החלמתי.

הבנתי שמכור אחר הוא היחיד שיכול באמת להבין אותי ולהחזיר אותי לשפיות. השפיות היא רגעית עד האי שפיות הבא ולכן צריך להמשיך לבוא לקבוצות.

הבנתי שהמסע הוא אינסופי בשביל החיים והדרך היא דרך חיים ולא תקופתית, כל עוד אני חי אני חייב להצמד לדרך.

הבנתי שמסע ההחלמה יביא איתו ניסים ונפלאות ושניים עשר הצעדים יעזרו לי לחיות כמו שאף פעם לא חלמתי.

הבנתי שאם אקח שליטה שוב אאבד שליטה על חיי ולכן עם כל הקושי אני צריך למסור את רצונותיי ההרסניים לאלהים ולחזק אמונה שהכל יגיע בזמנו.

הכי חשוב, הבנתי שיש טעם לחיים, כמו שהם, כמו שאלהים רוצה, הבריחה לשימוש לא שווה את הנוכחות האמיתית של דור בכאן ועכשיו, העתיד שווה לחכות לו, העבר הוא השיעור הטוב ביותר שאלהים יכל לתת לי, והנתינה לאחר תיתן לי משמעות להוויה שלי.

איזה יופי.

אמן שאהיה מחובר למה שכתוב כאן כל החיים.