חלק 1-הרמוניה ואליהו. אליהו והרמוניה

האמת ש״מכון״ זו מילה קרה מדי. לא מפרגנת. לא מייצגת את מה שיש פה באמת. ויש פה המון. יותר מכל מקום שחיפשתי. יש פה בדיוק מה שמתמכר צריך (והוריו, במקרה שלנו). יש פה עיניים שרואות. יש פה לב שמבין. רואים כאן מעבר. הרבה מעבר. הכי מעבר. רואים במובן הגבוה של המילה.
כשהגעתי עם בעלי לפגישה הראשונה הייתי סקפטית (אבל מלאת תקווה וציפיות). אולי הפעם זה יהיה זה? יותר מדי שיחות וטלפונים ובירורים, שלא הובילו לכלום, קדמו לפגישה הזאת. הייתי רוויה מכל ההמלצות וניסיתי להיאחז בכל פיסת מידע שתוביל אותי לפתרון האמיתי. באיזה ערב הייתה כתבה בחדשות על כדורגלן מפורסם שהתמכר להימורים והגיע לתכנית גמילה. שם שמעתי לראשונה על הרמוניה. עצרתי את התכנית וקראתי לבעלי. צפינו שוב יחד. אמרנו שנברר. בתכלס לא היה לנו מה להפסיד. כמובן שעשיתי גוגל. אבל שוב, לא מצאתי משהו שדומה למה שקורה אצלי בבית. אנחנו באמת עד כדי כך מיוחדים??? אין בעידן הדפוק הזה עוד מתבגרים שמתמכרים להימורים? ״רק״ סמים ואלכוהול? באותה עת עוד לא הבנתי שהתמכרות היא התמכרות היא התמכרות. לא משנה לְמָה. הכל מושתת על אותם קשיים. הבסיס זהה אצל כולם. ולא… אנחנו בהחלט לא כאלה מיוחדים… (לא מהבחינה הזאת בכל אופן😉)
אני חוזרת לפגישה. עם אליהו. כשנכנס לחדר פקפקתי. הוא יחדש לי משהו? מה הוא כבר מבין? זה שהיה מכור בעצמו משנה משהו? מה הוא הולך להגיד לי שעדיין לא נאמר? הייתי מאד סקרנית. תהיתי גם מה הוא חושב עלינו כהורים. בטח הוא חושב לעצמו איזה מן הורים אנחנו. כאלה שעסוקים בקריירה שלהם ולא רואים את מה שמתחולל מתחת לאפם. בטח הוא שיפוטי. אוטומטית אני מתחילה לחוש בושה. אבל אלו לא המחשבות של אליהו. זה המצפון שלי שדיבר. אליהו לא גרם לי מעולם להרגיש שאני אמא לא מספיק. להיפך. ותוך כדי פגישה עולה מין תחושה שזה באמת זה. פתאום אני מבינה שהגעתי לחוף מבטחים. כמו הרגשת הניצחון של פעוט שהצליח להכניס את הקוביה למקום הנכון לאחר אינספור ניסיונות שכשלו. הנה. פתאום זה מצליח. הפאזל מתחבר ואנחנו במקום הנכון עבורנו. רואים אותנו. המילים שאליהו אומר עושות לי שכל. מרגישה שאפשר סוף סוף לנשום.
הצלה. זו המילה שמשקפת באופן הכי מובהק את מה שהמקום הזה היווה (ומהווה) עבורנו.