כל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו

אם מביטים מהצד, אז הכל די אותו הדבר. לפני שנה הייתה לי קריירה, ילדים, דירה, זוגיות. עדיין יש לי את כל אלה. חשבתי שאני מתפקדת ומנהלת את חיי. אני עדין חושבת ככה (והיום אולי זה אפילו נכון).

אבל לפני שנה, לא הבנתי איך מעבירים ערב בלי כוס ביד. רציתי, חשבתי על זה, ניסיתי – אבל פשוט לא היה לי מושג איך עושים את זה. לאט לאט התחלתי להרגיש איך אני מדרדרת, איך החיים שלי נפרמים לי, בורחים לי בין האצבעות. איחרתי יותר, עשיתי פחות, הרגשתי פחות חדה, יותר מכונסת בעצמי, פחות סבלנית ויותר בלתי נסבלת – והיה ברור לי שזה לא יכול להימשך ככה. אני המפרנסת של הילדים, אני המבוגר האחראי היחיד בבית שלי, אין לי "שולי ביטחון", אין לי את הפריבילגיה להתפרק. למזלי, קלטתי את זה בזמן, לפני שהנזק הספיק להצטבר. לפני שאיבדתי את הדברים החשובים לי. אבל ברור לי – זה היה רק עניין של זמן, זה היה היעד הסופי של הדרך עליה הלכתי.

שאלתי פסיכיאטר, שאמר "רק תוכניות גמילה באישפוז מלא במוסד סגור". אמרתי – תודה, אבל זה לא בא בחשבון. יש לי עבודה, יש לי ילדים, יש לי אחריות. "אין דרך אחרת". פסיכיאטרית אחרת אמרה שאם אנסה להפסיק לבד בבית, לא אצליח "כי נשים ששותות כמוך לא יכולות", וסירבה לרשום לי וליום "כי את בסוף הרי כן תשתי יחד עם הכדורים ואז תמותי".

ואז הגעתי לאליהו אלבז… וכשהוא שאל אותי "למה את שותה?" – לא היה לי מושג מה לענות. גם לא ממש היו לי תשובות טובות ל "למה את רוצה להפסיק?". אני זוכרת משהו על העלות החודשית של השתיה שלי, אבל בעיקר – שיש לי את ההרגשה שזה לא יגמר טוב…

בלי ספיילרים – אבל יש לו את הפתרון. פתרון אמיתי, שעובד, גם אם אני לא לגמרי מבינה אותו, וגם אם חלקו ממש לא מקובל עלי. אם הוא היה אומר לי בהתחלה מה הצעדים שעלי לנקוט – כנראה שהייתי קמה ויוצאת מהחדר, בלי לחזור. למזלי, אליהו איש חכם (האמת – בין האנשים היותר חכמים שיצא לי להכיר, גם אחרי 20 שנה בחדרים מלאי פרופסורים באקדמיה).

קודם הוא הסביר לי את ה"איך לא שותים". המדריך המלא ל"איך מעבירים יום בלי לפתוח בקבוק". Sobriety 101 for Dummies. ורק אחרי זמן מה, ורק אחרי שהייתי מוכנה וביקשתי – את ה "למה". עדיין לא לגמרי הבנתי, אגב. אבל בפעם ראשונה בחיים שלי שאני יכולה להגיד "אני עוברת תהליך משמעותי" – ולא להיקרע מצחוק. התהליך הזה עובד גם על אתאיסטים ציניקנים חסרי תקנה, שבטוחים שהתשובה להכל היא 42.

ההבדל הכי ברור הוא קטן ולא מורגש. (טוב, חוץ מ 20 קילו שהורדתי – זה לא קטן. אבל זה משהו שקורה מעצמו ברגע שמפסיקים לצרוך 1500 קלוריות נוזליות ביום. או 2000. או 2500. אחרי מספיק כוסיות, מי סופר…)

אבל פעם ראשונה בחיים שלי, שאני מצליחה לקום מוקדם בבוקר. מי שלא מכיר אותי, לא מבין עד כמה זה דרמטי. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני לא קמה בזמן. לא בית ספר (ואז מביאים פתק מאמא), לא בצבא (ואז חוטפים ריתוק), לא בלימודים (פשוט לא לוקחים קורסים שמתחילים בבוקר), לא בעבודה (בוחרים עבודה שבה אתה קובע את השעות של עצמך). לפני שנה, עבדתי במרחק 5 דקות מהבית, והייתי מגיעה לעבודה בעשר, במאמץ. היום אני במרחק של שעה ורבע – וכבר שבוע שאני מוצאת את עצמי על הרכבת בשבע וחצי בבוקר.

ובכלל, הבקרים אחרים. לפני שנה הייתי קמה (מאוחר ובעצבים), מארגנת את הילדים (בלחץ ובעצבים), מביאה למסגרות (מאוחר ובלחץ ובעצבים ולפעמים בבכי), וחוזרת הביתה לישון. חשבתי שזה בגלל שאני נשארת ערה עד מאוחר, עם כוסית וסיגריה על המרפסת. מסתבר שגם, אבל לא רק.

היום אני קמה מוקדם, מתארגנת, מארגנת, ויוצאים בזמן. ככה פשוט, בלי דרמה. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שצרחתי על הבת שלי שהיא לא זזה בבוקר (כי תכלס', אם אני מאחרת – זה כי לא התעוררתי בזמן, לא כי לוקח לה 20 דקות לנעול נעליים. תמיד לוקח לה 20 דקות, אין לי מושג מה נסגר עם הילדה הזאת. פשוט צריך להעיר אותה בזמן כדי שתספיק גם את זה…)

אבל השינוי האמיתי הוא פנימה. לפני שנה, הייתה לי קריירה מרשימה על נייר – אבל הייתי תקועה במשרה בלי אופק קידום, בשכר בינוני, שלא איתגרה אותי, עם בוסית שזקוקה לעזרה פסיכיאטרית דחופה. יכולתי לעבוד שבוע – ואז לבהות בקיר במשך חודשיים, ואף אחד לא היה שם לב. חשבתי שאשאר שם עד הפנסיה, שנוח וטוב לי. לא הייתי פתוחה לאפשרויות אחרות. היום יש לי עבודה מעניינת ומאתגרת ממש, עם אופק לקידום משמעותי בעתיד, עם שכר גבוה, עם תחומי אחריות חדשים. עד עכשיו לא ברור לי איך קיבלתי את ההזדמנות הזאת. אבל אני מפתיעה את עצמי כל פעם מחדש, כי אני אשכרה מצליחה לא רע.

לפני שנה דאגתי לכל הצרכים הפיזיים של הילדים. היום (רוב הזמן) – יש לי גם סבלנות אליהם ורצון לבלות איתם. הם מרגישים את השינוי, גם אם הם לא יודעים לנסח את הדברים בצורה מדויקת או לקשר את זה להפסקת השתייה. סתם יותר נעים איתי, או כמו שהם אמרו לי פעם – "מאז שטוב לך, את יותר נחמדה".

לפני שנה חשבתי שאני מנהלת את החיים שלי. אבל רק השנה רשימת המטלות שלי, שהצטברו במשך שנים, כי הגעתי לבצע רק את מה שחייבים לחלוטין כרגע – פתאום מתקצרת. ובכללי, אני מבלה פחות זמן בלשבת ולהתבאס ולכעוס על עצמי מזה שאני לא עושה את מה שצריך, ויותר זמן – בפשוט לעשות אותו. זה לא שאני לא מורחת את הזמן גם היום – פשוט פחות.

לפני שנה הייתי בזוגיות – שהתייחסתי אליה כאל "שומר מקום" נוח, עד שימאס. כאל פאוזה בין סיבובים בטינדר. כאל משהו זמני, נכון רק להרגע. היום זה הפך למערכת יחסים. אולי עוד לא "פרק ב" רשמי, אבל אפשר לתכנן טיול לעוד כמה חודשים… יכול להיות שאפילו יצא מזה משהו אמיתי ונחזיק ידיים על הספסל בבית אבות, הזמן יגיד.

ועל דרך – אני לא טעונה בזעם רצחני על הגרוש שלי. איכשהו במהלך הדרך – גם זה השתחרר. הוא עדיין האדיוט שהוא תמיד היה, אבל אני לא מבזבזת על זה יותר מדי אנרגיה. לא שאבכה אם פתאום תדרוס אותו משאית – אבל כבר אין לי את הרצון ללכת לחבל לו בברקסים. תחושת הזעם והחוסר צדק התחלפו בהבנה שכל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו. יכול להיות ששלו – טעימה לו. אני אחראית רק על שלי, ובגלל שאני שונאת דייסה – אני הולכת לדאוג לעצמי לאסאדו