ניתוק – יעל

לאט לאט מתחילה לחלחל לתוכי ההבנה שרוב חיי הייתי מנותקת מעצמי.

ממש כמו שני אנשים שהולכים אחד ליד השני.

מנגנון הגנה הישרדותי.

הרגשתי כאב, אך מנגד הייתה הדחקה.

כשהושפלתי והייתי נושא לשיחה בסביבה שלי , הפגנתי עודף בטחון כדי לא לפגוש את החוסר בטחון.

כשחייתי בחו"ל בנערותי וספגתי אלימות מילולית, שם עטפו אותי הבושה והפחד.

אז חיפשתי נחמה ואיזושהי תחושה של קבלה ע"י שימוש בגברים.

כשאימי נפטרה במפתיע, השתמשתי בילדיי כדי שלא אצטרך להתמודד עם האבל.

בכל המקרים הייתי צריכה להשתמש במשהו/ מישהו על מנת להרגיש איזושהי חוזקה.

זו תובנה קצת מפחידה, אך באותה נשימה מסבירה לי במידה מסויימת את עצמי.

ועוזרת לי בזהירות רבה לקלף את שכבות ההגנה.