ילדה רגישה
נולדתי ילדה רגישה, הורי שראו את הרגישות שלי, גוננו עלי ולעיתים, אולי יותר מידי.
גדלתי לילדה צייתנית, מופנמת, שקטה, חסרת ביטחון וערך ובעיקר מאד מאד בודדה.
היה לי עולם פנימי עמוק ומגוון, אבל לא הרגשתי שיש בו מקום לאף אחד. המחנק הוביל אותי לפנטזיות על עצמאות, ורצון להשתחרר לחופשי. האשמה על הפיצול בין העולם החיצוני לפנימי, בין מי שהייתי לאיך שתפסו אותי, כילתה אותי. האשמה הובילה למעגל קסמים והפיצול התעצם.
בגיל 18, לאחר שימוש מאסיבי באלכוהול וסמים נכנסתי למסגרת גמילה, שם התחלתי בתהליך של בשלות. גילתי אופציה לחיים ללא פער, או לחיים בהם ניתן להכיל פערים מבלי להשתמש. גיליתי שיש דרך, יש תקווה, לא משנה לאן אלך יש לאן לחזור. בדקתי את זה, הלכתי, וחזרתי ושוב הלכתי. לפעמים לקצת זמן, לפעמים להרבה, וכל פעם זה קרה, התחושה שיש בית יציב, שלא נהרס אם אני הולכת, שלא תלוי בי, אבל עדיין רוצה בי ובנוכחות שלי.
בפעם האחרונה שחזרתי הגעתי להרמוניה, הבנתי שאישפוז במקום סגור כבר פחות מתאים לשלב בו אני נמצאת, ואולי גם במקום מסוים החזרה אליו היא זו שמאפשרת לי להרפות מאחריות.
התהליך לא היה פשוט, להיפך, הגמילה תוך כדי החיים עצמם קשה לאין שיעור. אבל היה בה גם משהו חדש, הרבה פחות דרמטי והרבה יותר אמיתי. מצאתי משפחה, חברים, בית, וביטחון.
החיים לא נעצרו, התחושה הזאת שכל מה שהיה עד עכשיו הוא גם חלק מהתהליך, בדיוק כמו שהגמילה היא חלק, הייתה ועדין מאד חזקה לי. שום דבר לא נמחק, התהליך לא התחיל עכשיו, שום דבר לא סופי, יש חיים, יש מוות, יש נפילות, יש עליות, יש רצף, נשימה, נשיפה, וחזור חלילה.
