חמלה שיש בה אומץ: בין זן, ביקורת עצמית ו-CFT- מאת אלעד ישראלי
חמלה שיש בה אומץ: בין זן, ביקורת עצמית ו-CFT
מאת: אלעד ישראלי, עו"ס קליני-מטפל במכון
אחד הדברים שמוציאים אותי מדעתי, שוב ושוב, זו הביקורת שלי. הביקורת על אחרים, שמיד מביאה אחריה את הביקורת על עצמי — על זה שאני מבקר את האחרים. והמעגל נמשך: למה עשיתי כך? למה לא אחרת? יכולתי, הייתי צריך, אולי לא הייתי אמור.
בעולמות הטיפול מצאתי שהמיינדפולנס עוזר. הוא מלמד להיות רגע אחד בהווה, לנשום, לא לתת למיינד להשתלט על הכול. הנשימה מאפשרת לצאת — ולו לרגע — מהמנגנון החוזר והכפייתי של מחשבות שופטות.
אבל גם זה לא תמיד הספיק.
בעבודה טיפולית עמוקה יותר, כמו בגישה של הגל השלישי או בגישות של עבודה עם חלקים, התחלתי להבין: הביקורת לא מגיעה משום מקום. לפעמים היא קול של הורה מופנם, לפעמים היא חלק בי שמאמין שביקורת תעזור לי להישמר, להתקדם, להשתפר. כל חלק כזה יש לו סיפור, ולרוב גם כוונה טובה. אבל… ההבנה הזו עדיין לא סיפקה שפה. לא הרגשתי שיש לי דרך ממש לדבר איתם.
ואז פגשתי את מושג ה"חמלה". בהתחלה זה נשמע לי נאיבי מדי. מלטף מדי. רחמן מדי.
אבל בריטריט האחרון אצל ד"ר גבו וויס, איש שמביא עמו שילוב מרתק בין בודהיזם אקדמי ובין זן חי ונושם, התחילה להתבהר לי תובנה חדשה: חמלה היא לא רק רוך. חמלה היא מצע. היא נקודת מוצא. היא הבנה עמוקה שאנחנו, בני האדם, פגיעים, לא מושלמים, חלק ממשהו שלם יותר. ומתוך זה – נובעת חמלה. היא לא המטרה הסופית, אלא הדרך עצמה.
וחמלה כזו כוללת אומץ.
היא כוללת גם מגע של נזיפה מחויכת: "די, תפסיק לבלבל את המוח, אתה בסך הכול בן אדם."
היא כוללת ישיבה לצד החלקים הביקורתיים שלי, בלי לברוח מהם. להישאר שם איתם. לתת להם מגע חזק ויציב, לא רק ליטוף.
המטפלת שלי שואלת אותי לפעמים: "איזה מגע היית רוצה לחלק הפגיע שבך?"
ואני אומר: לא רחמים. לא חיבוק חומל מדי.
אני רוצה לשבת לידו כמו חבר טוב, פשוט להיות אתו, בלי מילים גדולות, בלי להיבהל.