מחשבות על צעד אחד
הודינו שאנו חסרי אונים מול התמכרותנו ושחיינו הפכו לבלתי ניתנים לניהול
מאת: חני סלע – הרמוניה
בתוכנית שנים-עשר הצעדים של אלכוהוליסטים אנונימיים, הצעד הראשון הוא הודאה ב'חוסר -אונים'. רבים נוטים לראות בחוסר-אונים זה הודאה בתבוסה, אך לא כך הדבר. חוסר-האונים בצעד זה אינו מדבר על חוסר אונים נרכש אלא על הרגע המחונן בו אדם שנקלע לתוך מערבולת, מפסיק להיאבק נגד הזרם, צף ומחכה לרגע בו תתאפשר לו יציאה.
אין ספק כי השהייה בחוסר אונים כרוכה בתחושות של כאב, חרדה, פחד ואיבוד שליטה. אם נחזור לאדם שצף תוך שחש את זרמי המערבולת המאיימים להטביעו, ניתן להבין מעט מהקושי לשהות בחוסר האונים. ייתכן שהוא מרגיש שמצב זה הוא סופי והוא לא יצליח להיחלץ מהמערבולת. אפשר שברגעים אלו, בהם עוצמת כאב המחשבה על כך גדולה מנשוא, הוא יתפתה להיאבק שוב בזרמים, אך לדאבונו הוא שוב יגלה כי הניסיון לחלץ את עצמו ע"י מאבק מביאו לתוצאה הפוכה; כוחו אוזל ופעולה זו, היא בסופו של דבר זו שעלולה לגרום לטביעתו.
בספרו המופלא של מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, אטוריו, הנער האמיץ, הולך לפגוש את אויולאלה, במסגרת משימתו להציל את הממלכה מפני ה'לא-כלום' שהשתלט עליה. הדרך להגיע לאויולאלה בנויה משלושה שערים. השערים בנויים כך שרק אם מצליחים לעבור את השער הראשון השער השני נגלה, וכך גם השער השלישי. השער הראשון מורכב משני ספינקסים, המבטים זה בעינו של זה. שאטוריו הנער מתבונן בהם לראשונה, מרחוק כמובן, בליוויו של הנס, חברו לחלק זה של המסע, אטוריו מגלה כי הוא אינו מצליח לגבש עמדה חד-משמעית לגביהם. לרגע הוא חושב שפניהם מחייכות, אך ברגע לאחר מכן הוא חושב שפניהם משקפות עצב עמוק; לרגע פניהם נראות לו מלאות ושלוות אך במבט שני הוא רואה בהם רק עליזות צרופה. הנס, המבחין בפניו המבולבלות של אטוריו, אומר לו "עזוב את זה, ממילא לא תצליח לגבש עמדה חד-משמעית, ככה זה אצל כולם, גם אצלי".
בהמשך הננס משתף את אטוריו בכל המידע שהצליח לאסוף עד כה על השערים בדרך לאויולאלה. בשער הראשון, מספר הנס לאטוריו, כל אחד יכול להיכנס, אך אף אחד לא יכול לעבור. אף אחד חוץ ממקרים מעטים בהם הספינקסים מחליטים לעצום עיינים. הוא ממשיך ומסביר לאטוריו כי מבטו של הספינקס שונה מכל מבט של ישות אחרת. הספינקס איננו רואה דבר, ובמובן מסוים, הוא עיוור. יחד עם זאת, מעיניו מוקרנות כל החידות שבעולם. לכן, הספינקסים מביטים זה בעינו של זה, כי רק ספינקס יכול לעמוד במבטו של ספינקס אחר. אדם שעובר מול המבטים הללו, קופא במקומו ולא מצליח לעשות אפילו תנועה אחת לפני שהוא פותר את כל חידות שעולם. ומתי הספינקסים עוצמים עיניהם ומאפשרים לאדם מסוים לעבור, ממשיך הננס להקשות על אטוריו, זאת משיב כי אינו יודע. הוא מתאר כי חשב על הכול. תחילה על כך שלמול אנשים טובי לב במיוחד, או בעלי אומץ לב, או חכמים, הספינקסים עוצמים עיניים, אך הוא נוכח להיווכח שגם לטיפשים או לפחדנים המעבר אפשרי. אח"כ בדק גם כיוונים נוספים כמו למשל יחסיים מספרים מסוימים, אך כל אלו התגלו כבזבוז זמן מוחלט. כעת גורס הננס, כי ההכרעה של הספינקסים מקרית ושרירותית לגמרי, אך אשתו טוענת שמסקנה כזאת גובלת בהשמצה ומנוגדת לגמרי לרוח ממלכתם.
במילים קצרות, בהמשך מסעו של אטוריו הוא אכן מצליח לעבור בשער הספינקסים. אבל אולי זה לא חושב כ"כ כמו התחושות אותם חווה בעודו עובר בשער זה, שכללו בעיקר יראה ופחד. הם לא נבעו מפחד על עצמו, או מסכנה שעלולה להתרחש, אלא מהתחושה שהוא עומד בפני משהו גדול ממנו, נעלה בעוצמתו. אט אט, בעודו ממשיך ללכת, הוא חש את צעדיו נעשים כבדים, על אף זאת הוא המשיך ללכת, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד, מבלי להביט מעלה, מבלי לבחון האם הספינקסים עוצמים את עיניהם. הוא היה נחוש להמשיך, ובדיוק ברגע שבו חש שכוחו אוזל ושאין בכוחו לעשות צעד אחד נוסף הוא חש איך כל היראה והפחד שחש התפוגגו וברגע זה אטוריו ידע שהוא לעולם לא ירגיש שוב יראה ופחד.
ומדוע הספינקסים עצמו את עיניהם ואפשרו לו לעבור? גם אני לא יודעת. אבל, אם נבחן את מעט את מסעו של אטוריו לפני שנכנס בשער זה, ניתן יהיה לראות שבתחילת מסעו של אטוריו, הוא מוותר על הרצון שלו להיות צייד כשאר בני קהילתו, ובמקביל מוותר על המשך המגורים עם הקהילה בה גדל. בהמשך הוא מאבד את סוסו האהוב שטבע בביצות הייאוש, אך דבר מזה לא הסיט אותו ממטרתו העיקרית, מהחיפוש הגדול. על אף לא מעט מחשבות כפירה שעברו בראשו, על אף שהוא כלל לא ידע האם המשימה שהסכים לקחת אפשרית או מהי הדרך להשיג אותה, הוא המשיך לדבוק בה. במקום מסוים, אפשר לראות כי אטוריו, הרבה לפני שנפגש עם הספינקסים, ניחן באישיות הנכונה לעמוד בפני חידות העולם, בפני תחושות קשות, מבלי לנסות לפתור אותם באופן מידי. אי אפשר להגיד על אטוריו שהוא בעל אמונה עיוורת, או חסר פחד. לא אחת במהלך מסעו עולות מחשבות הירור ועירור בראשו, המספרות לו שייתכן ונפלה טעות, ואין זה מתפקידו להציל את הממלכה. אך גם רגעי כפירה אלו אינם גרמו לו לסגת ממשימתו, אטוריו הצליח במסעו לחיות ללא זיכרון, ללא הבנה וללא תשוקה.
ואם נחזור רגע לצעד הראשון של שנים-עשר הצעדים, מהי אותה התמכרות שהופכת את חיינו לבלתי ניתנים לניהול? בספרו של אנדה, השער הראשון מדבר על הרצון שלנו לפתור דברים באופן מידי, בשביל לא לחוש את הפחד ותחושת הכבדות שמלווים אותנו ברגעים של חוסר אונים. בניגוד לאסוציאציה של סמים ואלכוהול שעולה לרובינו כשאנו שומעים את המילה התמכרות, אני חושבת שהתמכרות בצעד זה מכוונת למנגנון אינסטינקטיבי שגורם לנו לברוח ממצבים של כאב, פחד, חידה לא פתורה, או כל תחושה בלתי נסבלת אחרת. הסמים, האלכוהול, ומיני התנהגויות נוספות הם סה"כ אמצעים הגנתיים שנועדו להגן עלינו מפני תחושות בלתי נסבלות אלו.
במעבר של אטוריו בשער הראשון הוא חש תחושות של פחד ויראה כ"כ עמוקה, עד שאלו הכבידו את צעדיו. על כל זאת הוא המשיך ללכת. רק בנקודה בה אטוריו חש כי הוא לא יכול לצעוד אפילו צעד נוסף, דווקא בנקודה זו, הוא חש איך כל היראה והפחד שחש התפוגגו, וידע כי לא יחוש עוד פחד ויראה לעולם. אני חושבת שהנקודה בה אטוריו חש כי איננו מסוגל לצעוד צעד אחד נוסף, היא הנקודה הכי עמוקה של חוסר האונים. זהו האזור הנפשי בו אדם מזמן שינוי והתפתחות, הרגע המיוחד בו כל כוחות היקום מגויסים למענו. אין בחוסר האונים הזה דבר המזכיר קורבנות או חוסר ישע, אלא רק הסכמה לשהות ולחוות.
חשוב לציין כי תוכנית 12 הצעדים איננה תוכנית לאנשים המחפשים דרך רוחנית שתאפשר להם לתקן את עצמם, להתחבר לעצמם או להעביר ריקנות רגעית. התוכנית מיועדת לאנשים שאין להם ברירה, שתש כוחם מהמאבק בניסיון לשלוט, לאנשים מיואשים, חסרי אמונה, כופרים, כאלו שדבר מכל מה ששימש אותם בסילוף המציאות או בהימנעות ממנה עד כה, לא עובד יותר עבורם.
היכולת לשהות 'בחוסר אונים' מתאפשרת רק מתוך העמדה בה הבריחה מהתחושות הקשות, הופכת קשה יותר מהשהייה בתחושות הללו. כך כותב אייגן בספרו העצמי הרגיש "הדחף להחלים דוחק את האדם לעבר השיגעון שיש לחוותו. הדחף לבריאות גובר בחלקו על התשוקה להימלט, כך שאדם חווה הרפיה לקראת כניסה להתמוטטות. בהקשר זה, תנועה לעבר שיגעון היא חלק מהבריאות. מנוסה מפני שיגעון מייצרת שפיות ההגנתית מדי".
